ביום חמישי האחרון (3 ביוני) כשבישראל כבר הסתיים שבוע העבודה וכולם הלכו לישון, השתתפתי ב”מסיבת מפסידים” בחסות ארגון JCRIF ועתידה להיזכר כאירוע פורץ דרך בחינוך היהודי.
אנחנו מתחילים לצאת מהקורונה ואולי זה זמן למחשבה חדשה. לפני הכול נזכור בכאב את החללים ואת החללים שהותירה המגפה הנוראה הזאת.
בשבת הראשונה בסגר הראשון, ברגשות מעורבים שבין כניסת השבת לבין הפעם הראשונה שבה אנו נשארים לתפילה ביתית, התחלנו לחפש מי יגיד דרשה – כמו שבכל בית כנסת ראוי ומכובד אומרים דבר תורה, ובעיקר בימי מגפה שבהם חשוב להוסיף מילות חיזוק, לחבר את האירועים לפרשה וכדומה. יראת הציבור נפלה עליי כשהבנתי שעליי לדבר בפני מניין ילדיי ואשתי והתחלתי לחפש בארון הספרים הגדול דבר תורה. כנראה הצבע הצהוב או זיכרון עמום מהספר שקראתי לפני הרבה שנים הביא אותי להוציא את הספר “מי הזיז את הגבינה שלי”. כן, אותו סיפור על נחשון וחששון החכמים והמתוחכמים לעומת שני העכברים שמוצאים את דרכם במבוך גם במצבים משתנים. וכך שבוע אחרי שבוע למדנו את דבריו של ד”ר ספנסר ג’ונסון כמו בסוגיה תלמודית, הערות ומחשבות והרבה הרבה תובנות לחיים. הסברתי לילדים שבסך הכול בני דורי זכו ולא אירעו בחייהם אירועים עולמיים משני מציאות ופתאום עכשיו משהו אחר קורה פה. משהו שמעבר לכאב על אובדן חיי אדם, מאפשר לנו כהורים ומחנכים לקיים שיח מעמיק על הדברים החשובים בחיים. ומהשקט הכפוי ומההלם צמחו תובנות שילוו אותנו כל חיינו.
גם ברמת הארגון צריך היה להתארגן מחדש. התוצאה הייתה מדהימה. מפגשים אישיים עם עשרות רבות של מורים ומנהלים מכל רחבי העולם דייקו עבורנו את הצורך ומהם צמחה הקריאה להקמת ה-Hub שעליו הרחבנו פעמים רבות. לעומת הקריאה מהשטח, המפגש עם המוסדות האמונים על השקעה בחינוך היהודי נענה ב”אל תזיז לנו את גבינה”.
מעניין שבחודש מרץ פורסמו כמה וכמה מכרזים וקולות קוראים מארגונים שונים שהמניע לפרסומם הוא “התקופה שאחרי הקורונה”. כנראה אפשר להשתמש במילים זהות ובכל זאת יכול להיות הבדל גדול מאוד. ידידי היקר מייקל וויגר מאנגליה הפנה את תשומת ליבי למכרז של ארגון JCRIF. כבר בהצעה להגשת המכרז הרגשנו שיש כאן משהו אחר. השקענו, כתבנו, דייקנו, ובכל זאת קיבלנו תשובה שלילית מאכזבת.
לפני שבועיים קיבלתי אימייל ובו הזמנה לאירוע שבהתחלה נשמע מוזר. הרַבָּה שרה לוריא הזמינה את כל המפסידים במכרז לאפטר-פרטי. למרות שלא נתקלתי באירוע מעין זה מעולם, ברור היה לי ולצוות WCJE שלא מפסידים הזדמנויות ונשתתף בכנס. נוספה מעט ציניות כשלצד הקישור לזום הוסיפו משפט/בקשה :
You will, sadly, need to BYO beverages and snacks; we will try to bring the scintillating conversation.
בלי ציפייה גדולה נכנסתי. כבר בפתיחה היה ברור שהגעתי למקום אחר. לאחר קטע שירה קצר ויפה דיברה הרבה שרה על הבדידות והקושי הקיומיים שמרגישים אנשים העוסקים ביזמות בעולם היהודי ועל האכזבה לאחר קבלת תשובה שלילית במכרז. זוכרים? הרי זו מסיבה למפסידים. היא המשיכה, וככל שהאירוע המשיך הבנתי שאני נמצא באירוע מכונן, במסיבה פורצת דרך. ג’ייסון בלוק ושרה קורנהאוזר הסבירו שבאמצעות המכרז קיבל העם היהודי רעיונות מדהימים וייחודיים שכתבו עשרות רבות של ארגונים. את הרעיונות צריך להמשיך לפתח וביחד להמשיך ולהעשיר זה את זה לטובת העם היהודי כולו. ניתוח מילות מפתח מתוך ההצעות מאפשר לארגן מפה גדולה ובה קישורים בין ארגונים, להעצים ובעיקר למנוע את היעלמות הידע הזה.
זה היה ערב של יצירה, יזמות וחדשנות לטובת העם היהודי. וכשמתחילים לזוז מהגבינה אפשר להגיע רחוק. אנחנו, הפעילים לקידום פרויקטים בעם היהודי, צריכים להתחיל להשתמש במינוח “יהודים אקטיביים”. לא עוד בתבניות מפרידות, עלינו להשתמש במינוח חיובי המקשר בין כולנו ולקבע את הפעילות העתידית בהגדרה מתאימה.
כמי שנולד בישראל אבל כל חייו המקצועיים פועל בקרב יהדות העולם אני מבקש לומר תודה למארגני המסיבה. ולחבריי הישראלים אומר – האירוע התקיים בלילה, אבל אתם חייבים להתעורר.

מיקי קצבורג מנכ”ל WCJE , יזם חינוכי בתחום התפוצות יותר מ 20 שנה.
אירגון JCRIF – Jewish Community Response and Impact Fund